אבולוציית ה-ADHD האישית שלי
בעיות קשב וריכוז, ו-ADHD במיוחד, הן אחת הבעיות המרכזיות המטרידות את בני כל הגילאים במאה ה-21. אני מטפל משנת 2000 בצעירים ובוגרים המתמודדים עם ADHD, ושינוי המודעות והחשיפה לנושא ה-ADHD בארץ ובעולם, לו הייתי עד במהלך השנים הללו, הוא דרמטי.
האדם הממוצע, שמנהל את חייו וחיי משפחתו, מתקשה מאוד לעמוד בעומס המידע בנושא ADHD המופיע ללא הרף בכל פלטפורמות השיח הציבורי. אם בעבר היינו נחשפים למידע משמעותי רק בימי עיון בנושא, בקבוצות תמיכה ובסדנאות של פסיכולוגים להורים לילדים עם ADHD , כיום כולנו חשופים לשפע מידע המופיע במאמרים, בשיחות ברשת וביומיום, בקבוצות הורים, ובכתבות באמצעי המדיה השונים. השאלה היא כמובן האם השפעתו של שפע המידע היא חיובית או שלילית.
גישות נפוצות של הורים
התחושה שלי היא כי לאור הצפת המידע, הורים רבים מרגישים אחד משני הדברים:
יש להם תחושה מוטעית שהם יודעים מספיק בנושא בשביל לקבל החלטות מושכלות
הגישות והתפיסות השונות והסותרות לעיתים עוררו אצלם חוסר-אמון גורף בתופעה באשר היא. הם רואים ב-ADHD "מחלה" נפוצה ביותר, האופיינית לעידן המודרני ולחברה שלנו. לכן, הם סבורים, אין צורך להתייחס לבעיה באופן מיוחד וצריך פשוט ללמוד לחיות איתה.
גישה שנייה זו מקבלת ביטויים שונים בשיחות רבות שאני מנהל עם הורים ומורים. חלקם אומרים שהילד או הילדה צריכים ללמוד להסתדר לבד. גם הם, לדבריהם, סבלו כנראה מבעיות דומות בילדותם ואותם איש לא אבחן ולא "פינק" בהקלות מיוחדות. אחרים אומרים שמאחר ואין בכוונתם "לסמם" את הילד שלהם, אין טעם לגשת לאבחון. לעיתים הם מזכירים סלבריטאים המתמודדים עם ADHD ואומרים לי: "אם הם הסתדרו, גם הילד או הילדה שלי יסתדרו".
בעיות קשב וריכוז בספורט
בעיות קשב וריכוז הן גם תופעה בה אני נתקל כמאמן נוירו-קוגניטיבי במחלקות נוער בכדורסל. לא פעם אומרים לי הילדים או הילדות: "זה בסדר שאני לא מצליח, כי יש לי בעיות קשב וריכוז". תשובה כזו מותירה אותי תוהה: "אם אתה מודע להפרעת הקשב שלך וסביר להניח שכך גם הוריך, כיצד אתה מתמודד איתה, מלבד להשתמש בה כתירוץ?"
במה יעזור לי אבחון? אני לא מתכוון ל'סמם'את הילד שלי
אבחון מקצועי יכול לאשר את תחושת הבטן של הילד ושל ההורה. אבחון טוב יעשה אבחנה מבדלת בין ADHD, שהיא לקות על רקע התפתחותי נוירולוגי, לבין קשיים בקשב וריכוז, שיכולים לנבוע מהרבה מאוד סיבות סביבתיות: לחץ נפשי, בעיית שינה לא-מודעות, בעיית ראייה, בעיה רגשית, פוסט טראומה ועוד.
אבחנה מבדלת זו היא חשובה ביותר, משום שההתייחסות והטיפול הניתן בכל אחת מהאבחנות הוא שונה ולעיתים אף סותר את הטיפולים הקיימים ל-ADHD. כמובן שקיימת גם האפשרות שהילד סובל משילוב של ADHD ולקות למידה.
אבחנה מקצועית תמקד את מקור הקושי המשוער ותהיה נקודת ההתחלה של ההורה והילד לבחירת אופני ההתמודדות. במאמר זה למשל מסביר הפסיכיאטר ד"ר ירדן לוינסקי על ההבדל בין בעיות בקשב ובריכוז לבין הפרעת קשב http://bit.ly
לאבחון המקצועי יש גם יתרונות נוספים. הורה שילדו יאובחן כבעל ADHD יבקש, קרוב לוודאי, להרחיב את הבנתו בנושא, ויגלה את חשיבותה של ההשפעה הסביבתית על הילד. מחקרים הוכיחו כי שינוי ביחס האנשים המקיפים את הילד, כגון הורים, אחים ומורים, יכול להוריד ב-30% את כמות החיכוכים והבעיות שנוצרות בתוך המשפחה כתוצאה מן ה-ADHD שלו. הכלה של ילד בעלADHD אין פירושה קבלה מוחלטת של התנהגות הילד, אלא הבנה של "שפת ה-"ADHD ויצירת גבולות וסייגים על התנהגות שלילית בצורה שמתאימה לאופן המחשבה של הילד. בנושא זה תוכלו לקרוא בהרחבה בפוסט שכתבתי: ספר הדקדוק הפנימי של ילדים עם הפרעת קשב וריכוז http: //bit.ly/2cXxAlB
"טיפול תרופתי: כן או לא?" - לא השאלה הנכונה
הורים לילדים המגלים סימנים אופייניים ל-ADHD מגיבים לכך באופנים שונים. רוב ההורים מתלבטים אם ללכת לאבחון או הולכים לאבחון לאחר שכבר גיבשו החלטה להימנע מטיפול תרופתי. אחרים הולכים לאבחון לאחר לחץ של מערכת החינוך, במטרה לקבל טיפול תרופתי, 'להרגיע את המערכת' ולקוות שהטיפול הוא גם לטובת ילדם. חלקם מתחילים טיפול תרופתי למרות שהם אינם שלמים עימו. עם הופעת תופעת הלוואי הראשונה (עליה קיבלו הסבר) הם מפסיקים את הטיפול, בטיעון שהטיפול אינו טוב לילדם. בדרך הם גם מתעלמים מן ההנחיה לדווח לרופא על מצב הילד, כדי שיהיה ניתן לבחון אם צריך לשנות מינון תרופתי או להחליף תרופה.
חשוב להבהיר - אין בכוונתי לומר לאף הורה מהו הטיפול הנכון ביותר לילדו. למרות המכנה המשותף לכולם - ADHD - כל ילד הוא עולם בפני עצמו ובעל אופי, חוזקות, חולשות ומאפיינים גופניים ייחודיים. כל הורה, לדעתי, צריך גם להתאים את הטיפול לפילוסופיית החינוך וגידול הילדים בה הוא מאמין. הבעיה מתחילה עם הורים שאין להם תפיסה ברורה והם חשופים ללחצים ולמידע רב מדי.
טיפול ב-ADHD בעולם
בעולם רווחות גישות שונות לטיפול ב-ADHD. בארה"ב ובקנדה מתחילים בטיפול תרופתי, והשלמה לטיפול מוצעת בעזרה בלימודים, קואוצ'יניג, פסיכולוג ועוד.
בצרפת מתמודדים עם מה שנראה כ-ADHD במתן עזרה בלימודים, ליווי פסיכולוגי והדרכת הורים. רק לאחר כשלושה חודשים עד חצי שנה של טיפול זה, ובמידה והוא נמצא כלא יעיל, עוברים לאופציה של הטיפול התרופתי.
גם האמריקאים וגם הצרפתים הם שני עמים נאורים, ובכל זאת לכל אחד מהם תרבות ופילוסופיה שונה ביחסם לילדים עם ADHD.
המסקנה לכן היא שהשאלה כלל איננה 'טיפול תרופתי כן או לא?' שתי האפשרויות הן לגיטימיות, אך כשאנחנו מתמקדים בשאלה, 'כן או לא טיפול תרופתי', אנחנו בעצם מפספסים את העיקר. אנחנו מחמיצים לחלוטין את הבנת הלקות ומורכבותה, מורכבות שדורשת התייחסות רב- מערכתית והתגייסות משפחתית, לטובת הילד והמשפחה.
השאלה האמיתית בעיני היא 'מה אני בוחר לעשות על מנת לשפר את תפקוד ילדי ותפקוד המשפחה?'
ספור משפחתי
בעיות קשב וריכוז אינן רק משהו שאני מכיר כאיש מקצוע אלא גם כהורה. תרשו לי לנצל את הבמה כדי לשתף בסיפור אישי. כשבני הבכור היה בן חמש, לקחנו אותו לאבחון בבית החולים שניידר. הוא התמודד עם היפר-מילוליות, תזזיתיות-יתר, טיקים ופחד לא מובן מחיות, אפילו מגורי חתולים תמימים.
המפגש הראשון היה עם פסיכולוגית, שהבהירה לנו, בזמן התשאול הראשוני ומבלי לספק מידע מקיף בנושא, כי אם איננו מתכוונים לתת לילד תרופות אז אין טעם לעבור את התהליך האבחוני. ואכן לא חזרנו. איני יודע אם זו הייתה המדיניות של בית החולים או נקודת מבטה האישית של אותה פסיכולוגית צעירה אך במבחן התוצאה היא ללא ספק נכשלה.
מספר שנים לאחר מכן ערך פרופסור אבינועם שופר, מנהל המחלקה לנוירולוגיה ילדים בשניידר, יום עיון בנושא טיפול אלטרנטיבי ב-ADHD ואף הזמין אותי להרצות בו על הטיפול בשיטת רביב. בני טופל בשיטת רביב עוד בתקופה בה הגענו לאבחון בשניידר, ותפקודו אכן השתפר. עם זאת, המעבר לבית הספר עורר בנו חששות ורצינו להגיע לבית הספר היסודי מצוידים באסמכתאות ובהכוונה מקצועית, שתסייע לנו בכל קושי שעלול להתעורר.
המעבר של בני לכיתה א' אכן היה לא פשוט, אבל בעזרת הטיפול בשיטת רביב ולימוד קריאה פרטי אצל מורה ותיקה ומנוסה המתמחה בחינוך מיוחד, עבר בני את השנה הראשונה בהצלחה.
במהלך שנותיו בבית הספר היסודי בני המשיך להתאמן בשיטת רביב, קיבל עזרה מותאמת בלמידה, עסק בספורט, למד ריסון ושליטה עצמית בעזרת אמנות הלחימה טאי-צי', שתה תה ג'ינג'ר (עד היום הוא שונא ג'ינג'ר...), והתגבר על הפחד מחיות בעזרת סדנה טיפולית עם בעלי חיים בהנחייתו של יענקלה ארגנטרו היקר. בני הסתדר היטב הן לימודית והן חברתית גם ללא טיפול תרופתי. הדבר דרש מאיתנו ליווי ונוכחות הורית, אשר למזלנו יכולנו להעניק לו. ובכל זאת, לקראת סיום בית-הספר היסודי הוא החל לסבול מטיקים של שריר אחד, טיקים קוליים, וטיקים מורכבים. מצבו באותו הזמן וההיסטוריה הרפואית שלו, שכללה גם בעיית שינה עד גיל שנתיים, גרמו לנו לחשוש מתסמונת טוראט.
יעל לייטנר
בעקבות הקשיים החלטנו ללכת לאבחון אצל ד"ר יעל לייטנר, מנהלת המחלקה לנוירולוגיה ילדים בבית חולים דנה, והאחראית על התפתחות הילד. היא פגשה אותנו ואת הילד מספר פעמים, העבירה מבחנים, תשאלה והסבירה כל שלב בתהליך. בסופו של דבר היא חייכה חיוך גדול ואמרה: "כן, אני רואה את כל הדברים שבגללם באתם. אבל אני גם רואה ילד שמח, שמצליח אקדמית וחברתית. אני לא מזהה תת-הישגיות או תסכול, כנראה בגלל כל ההכלה והתמיכה שהוא מקבל מגיל צעיר. אין תרופה שמעלימה לגמרי את הטיקים, אז בואו נחכה קצת. אני לא רוצה לתייג אותו ולכן אאבחן אותו כסובל מתסמונת חסך בדופמין. תסמונת זו מתבטאת בצורות שונות לאורך השנים. פעם בחרדות, פעם בטיקים פעם בבעיות קשב וריכוז, אבל המצב בשליטה ואינו פוגע בתפקודו הרגשי או הלימודי של הילד. לכן גם לא אתן לו תרופות בשלב זה. במידה והתסמינים יחמירו והמעטפת לא תספיק, תחזרו אלי ואציע לכם התערבות תרופתית מתאימה".
סיום אופטימי
בני סיים את לימודיו בהצטיינות ועם בגרות מלאה. הוא שיחק כדורסל מקצועי עד גיוסו לצבא והתמודד עם מחויבות ועבודה קשה. כיום הוא לקראת סיום קורס פרמדקים בצבא. הטיקים לא נעלמו לגמרי, אבל הוא מודע להם והם אינם מפריעים לו או לנו. חומר הלימוד הרב עליו נבחן בסוף קורס הפרמדקים הועבר באופן מזורז במשך כמה חודשים, ללא הקצאת זמן כלשהו לחזרה והטמעת הנלמד. מבחינה פדגוגית זהו לכאורה אופן הלמידה הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת. אבל כמו שאמרתי קודם, כל ילד, כל תלמיד, הוא עולם בפני עצמו. ולראיה, דווקא עבור בני הייתה זו שיטת לימוד מושלמת והוא סיים את לימודיו בהצטיינות.
בתום השירות הצבאי מתעתד בני ללמוד רפואה או חקר המוח. ייתכן שבמהלך ההתמודדות עם האתגרים הללו הוא יבחר להיעזר בטיפול תרופתי כזה או אחר. יתכן גם שלא. אני, בכל מקרה, בטוח שכל הידע וההיסטוריה שצבר יסייעו לו לעשות בחירה מושכלת ונכונה עבורו.
זהו תיאור מיקרה פרטי אופטימי. הוא מעיד רק על עצמו ולא על הכלל. בהחלט יש מקרים שאופן ודרך הטיפול הנכונים בהם יהיו שונים ויכללו טיפול תרופתי. המסר שלי לסיום הוא זה – למדו והכירו את מגוון האפשרויות. רק ידע יאפשר לכם לעשות את הבחירה הנכונה והמתאימה למקרה הפרטי שלכם.
רוצים לשתף, לספר לי על המקרה הפרטי שלכם או להעיר? אשמח מאוד לשמוע.
