150 אלפיות השנייה: לך על זה או עזוב את זה
לינק לחלק ראשון של הפוסט: קבלת החלטות בספורט
לינק לחלק שני של הפוסט: המערכת הקוגנטיבית
חלק שלישי: המערכת הרגשית, מצבי עוררות וקבלת החלטות
בפוסט הקודם ראינו שקבלת החלטות מתבססת על עבודה במקביל של שתי מערכות של הספורטאי: המערכת הקוגניטיבית, שעמדה במרכז הפוסט הקודם שלי והמערכת הרגשית, בה אעסוק עתה. המערכת הקוגניטיבית מסייעת לספורטאי להריץ במוחו תהליכי חשיבה מסודרת, המובילים לבחירת האפשרות הטובה ביותר. כל זה טוב ויפה, אך מה קורה כאשר לספורטאי אין מספיק זמן לבצע חשיבה מסודרת?
בואו נפתח בדוגמה נהדרת מן הזמן האחרון: משחק הבייסבול שנערך בליגת הבייסבול האמריקנית בין סט. לואיס לטורונטו ב-26 באפריל 2017.
התקרית החלה בחבטה של קווין פילאר, החובט של טורונטו. הכדור הועף הרחק, על גבול קיר המגרש החיצוני. שחקן סט. לואיס, סטיבן פיסקוטי, זינק לעברו, אך החמיץ אותו בסנטימטרים ספורים. הכדור נחבט בקיר והתגלגל הרחק ממנו, כאשר פיסקוטי דולק אחריו.
זו הייתה בדיוק ההזדמנות לה חיכה כריס קוגלאן, שחקן טורונטו, שהמתין על הבסיס הראשון. הוא החל לרוץ לכיוון הבסיס השני, וממנו לשלישי ולבסיס הבית. בזמן ריצתו של קוגלאן הצליח פיסקוטי להשתלט על הכדור וזרק אותו לעבר יאדיר מולינה, התופס שהגן על בסיס הבית.
כמו שקורה לעיתים בספורט, זהו השלב בו נעלם המגרש, השחקנים והעולם שמחוץ לאצטדיון, וכל שנותר הוא דו-קרב פרטי ומזוקק בין שני שחקנים וכדור אחד. הכדור הגיע אל מולינה והוא התכופף להרים אותו ולפסול בכך את קוגלאן, תוך שהוא חוסם אותו בדרכו לבסיס. קוגלאן, תוך כדי ריצתו, הבחין בכך שבתוך אלפיות השנייה מולינה עומד לנצח בעימות ביניהם וכי אין לו שום דרך לגעת בבסיס לפני שמולינה יאסוף את הכדור.
שום דרך? לא בדיוק. הדרך הקרקעית לבסיס הבית הייתה חסומה אך למזלו של קוגלאן מולינה התכופף להרים את הכדור, ויצר בכך חרך הזדמנות זעיר, שאפשר לו לנסות ולעשות את הדבר היחיד שמולינה לא צפה – להגיע אל הבסיס דרך האוויר. וזה בדיוק מה שעשה. בזינוק וירטואוזי הוא ריחף מעל מולינה ההמום, ותוך כדי נחיתה נגע בצלחת, כשהוא משלים 'ראן' עבור טורונטו, מהלך שאיש מהנוכחים באצטדיון או בבית לא חשב שאפשרי.
ניר צדוק תיאר יפה את המקרה בעיתון הארץ: "כל משחק הוא הבטחה לראות משהו שלא נראה מעולם. הפעם היא התממשה "
כיצד קיבל קוגלאן את ההחלטה? מהלך של ריחוף לבסיס מעל השחקן המגן לא נעשה מעולם על ידי קוגלאן או שחקן בייסבול כלשהו, והוא לא הכין אותו בתכניות המשחק שלו. לכן כמובן הוא לא היווה חלק מארסנל האפשרויות שאחסן קוגלאן בזיכרון ארוך-הטווח שלו, עליו דיברתי בפוסט הקודם. מעבר לכך, משך הזמן בו התרחש האירוע היה קצר מכדי לבצע במהלכו תהליך עיבוד קוגניטיבי מסודר. במה, אם כך, נעזר קוגלאן כדי לקבל את ההחלטה? במערכת הרגשית שלו כמובן. זה אחד מהרגעים בהם ככל שהספורטאי חושב פחות, כך הוא מצליח יותר. " חקר המוח הוכיח כי הרגשות שלנו תבוניים, גם אם לא עברו עיבוד קוגניטיבי. אתם מוזמנים לקרוא על כך בהרחבה בפוסט "קבלת החלטות שכל או רגש?"
מערכת קבלת ההחלטות הרגשיות פועלת בעזרת מולקולת הדופמין, שהיא מוליך עצבי המעביר אותות בין תאי העצב במוח. חוקרים גילו כי מולקולה זו מעורבת בוויסותם של כל הרגשות האנושיים. תהליך קבלת ההחלטות במוח מתחיל בתנודות במערכת הדופמין. חוקרים גילו שמערכת זו אינה רק מגיבה לתגמול (בפרץ של עונג הנובע משחרור רב של דופמין במוח), אלא גם עוסקת בניבוי תגמול - עוד לפני שהתרחש. תאי הדופמין יוצרים כל הזמן דפוסי פעולה, המבוססים על ניסיון. הכאוס החושי והכמות האינסופית של מידע המשתנה ללא הרף, מתורגמים לדפוסים מתאמיים, המאפשרים למוח לנבא התרחשות עתידית ולקבל החלטה על פי תחושה חיובית או שלילית - ללא כל חשיבה מודעת.
כשהנבואה מתממשת, הספורטאי חש תחושת עונג מהצפה רגעית של דופמין. כשניבוי הדופמין אינו תואם את הציפיות, המוח לא מקבל את התגמול ותאי הדופמין שולחים אותות המכריזים על הטעות - הגורמים להפסקת הזרמת הדופמין.
בני האדם גאים מאוד בקורטקס הקדם-מצחי הייחודי להם, משכן הרציונאליות הייחודית לאדם. אך כפי שמסתבר מחקר המוח, אדם שאינו מסוגל להרגיש, גם אינו מסוגל להחליט.
ג'ונה לרר ספרו איך אנחנו מחליטים, מספר על אליוט, אדם שעבר ניתוח להסרת גידול מקליפת המוח שלו. לאחר הניתוח הוא הפסיק להרגיש והפך מאדם רגיל לאדם שפועל על פי הגיון בלבד. לכאורה הדרך הטובה לקבל החלטות. המציאות הוכיחה שהוא כבר לא היה מסוגל שום החלטה, קטנה כגדולה.
אנטוניו דמאסיו, חוקר המוח מאוניברסיטת דרום-קליפורניה, טוען שהרגש הוא שמכוון את תהליך קבלת ההחלטות, בוודאי במצבים בהם יש לנו ניסיון רב, או במצבים בהם אנו מופצצים בעודף מידע, שאינו מאפשר לנו לבצע תהליך סינון ועיבוד קוגניטיבי.
הסיבה לכך אינה ברורה, אך ההשערה היא שתהליך חשיבה רציונלי מתבצע באופן סדרתי (לינארי), שלב אחר שלב, אופן שבמהותו הוא איטי יותר. המוח הרגשי, לעומת זאת, מעבד במקביל כמות מידע גדולה בהרבה משהמוח הרציונלי מסוגל. מספיק שקוגלאן קלט את תנועת ההתכופפות של מולינה והחלטתו לקפוץ ולרחף נתקבלה עוד לפני שהמוח הפרה-פרונטלי עיבד את משמעות התנועה של מולינה. נסו להיזכר למשל כיצד רגש לא ברור שחוויתם גרם לכם להסתובב ולראות שמישהו - אכן מביט בכם.
למרות שקוגלאן הוא שחקן בן 31, שנע מהספסל להרכב לסירוגין, והוא אינו כוכב ענק (עד כה), הוא לא נתן ללחץ לשתק אותו. כמות הדופמין שחווה ברגע היסטורי אחד עוד עלולה להביא אותו להתמכרות חיובית של ספורטאי מקצועי ללחץ - והוא יחווה אותו כפי שקובי ברייאנט מתאר במשפט:
לסיכום, קבלת החלטות היא תהליך מורכב, הקושר תהליכים ומנגנונים שונים במוח לעבודה מסונכרנת, ויש לתפוס אותו באופן הוליסטי כדי להבינו באופן מלא.
מחקרים מראים שככל שרמת הניסיון ורמת המיומנות של הספורטאי עולה, עיבוד המידע במוח נעשה פחות לינארי ויותר מקבילי, והסריקה הופכת לסריקת תבניות ולא סריקת אובייקטים. הניסיון שצבר הספורטאי עוזר לו לזהות דפוסים של גירויים חיוניים ולהתבסס עליהם. הוא מאחסן בראשו מאגר של תכניות מוטוריות כאפשרויות פעולה, והוא מספיק מיומן כדי לזהות תבניות כלליות המתרחשות במגרש ולצפות מראש את העומד להתרחש. היכולת שרוכש השחקן לשמר מספר אפשרויות אלטרנטיביות במוחו, מסייעת לו גם להעריך את התגובה שנבחרה, כאשר מתקבל מידע נוסף, ולהחליף אותה במידת הצורך.
קבלת ההחלטות תלויה גם במצבו הרגשי של הספורטאי ובאופן בו הוא מתמודד עם הלחץ. ספורטאי שתופס את הלחץ הסביבתי כמסייע, יתפקד טוב יותר. למעשה, הוא אפילו ישאף כל הזמן להגיע לאזור הרגשי הזה, שמוביל אותו לביצוע אופטימלי והוא יחוש תחושה חזקה של הנעה לקראת הפעולה, כי הוא כבר צופה מראש את תחושת ההנאה והסיפוק של רגע זה.
בדיוק את המסר הזה ביקשו חברי Queen להעביר - הלחץ שמשפיע על כולם הוא גם זה שמסוגל לרומם אותך:
Pressure - pushing down on me, pressing down on you… Gets me higher, higher, higher
