בחירת חוגים לילדים עם ADHD

בפוסט הקודם, "זה בידיים שלכם", דיברתי על השאלות שמומלץ לשאול לפני שבוחרים חוגים לילדים, כדי לסייע להתפתחותם השלמה ולחזק אצלם את המיומנויות שדורשות חיזוק. בפוסט הזה נבחן את העקרונות הייחודיים שכדאי ליישם כאשר הילד בו מדובר מתמודד עם ADHD.

זכרו שגם ילד המתמודד עם ADHD הוא קודם כל ילד. כל מה שכתבתי בפוסט הקודם על בחירת חוגים לילדים, רלוונטי גם לו. רק שבמקרה שלו, מערכת השיקולים היא אף מורכבת יותר, ויש לקחת בחשבון מספר שיקולים נוספים:

מאפייני האישיות של הילד
מאפייני ה-ADHD של הילד
האם פעילות תחרותית מתאימה לו?
אישיותו של המדריך

בהערת אגב אומר כי החוגים אינם האפשרות היחידה להעצמה של הילד. גם לנו, כהורים, יש יכולת גדולה לתרום להערכה העצמית של הילד. אם אינכם מכירים אותו עדיין, אני ממליץ בחום לצפות בסרטון הקלאסי של ריק לאבוי, איש החינוך האמריקני, שמסביר איך ניתן לחזק את ההערכה העצמית של הילד.

1. מאפייני האישיות של הילד

לא כל ילד היפר-אקטיבי יצליח ליהנות מחוג קפוארה. הוא צריך לאהוב את התנועה ואת המוסיקה כדי להשתלב. לא כל ילד היפר-מילולי ייהנה ויצליח להשתלב בחוג תאטרון. לא כל ילד שמתמודד עם 'ניתוקים וריחופים' ייהנה ויצליח בחוג קרטה. הוא צריך שיהיה לו דחף להיות בתנועה.

אם ברצונכם לגשש כיצד עשוי הילד להגיב לעולם התוכן של החוג, תוכלו לחשוף אותו אליו עוד לפני ההרשמה. תוכלו לצפות יחד בסרטים שמציגים את הנושא, בהצגות או ללכת לצפות בתחרויות ספורט בתחום החוג, כמו טניס, כדורסל או כדורגל. תגובתו של הילד, והעניין או חוסר העניין שלו, יכולים לשמש כברומטר לבחירה שלכם.

בעבודתי הטיפולית פגשתי למשל מתבגרים שבזכות סדרות טלוויזיה כמו 'האוס', 'המתמחים' ו'האנטומיה של גריי' נחשפו לעולם הרפואה. בתקופת התיכון הם התנדבו במד"א. בצבא שירתו כפרמדיקים ולעיתים אף המשיכו ללימודי רפואה. ממתבגרים היפר-אקטיביים הם הפכו לסטודנטים מצטיינים לרפואה, למרות או אף בזכות ה-ADHD שלהם. אחרים נחשפו בבתי הספר לעולם הטלוויזיה, היצירה וההפקה, ומצאו את מקומם בחוגים הקשורים ליצירה מסוג זה.

כמובן שבגילאים הצעירים יותר ביסודי החשיפה הטבעית יותר מוגבלת, אבל היי אתם לא רק הורי

הילדים - אתם גם המפיקים ואמרגנים שלהם. צרו חשיפה זאת בעצמכם!

2. מאפייני ה ADHD של הילד

כוונות טובות לא תמיד מספיקות

חשוב להבין מה מתאים לילד, כפי שהוא, ולא רק מה מתאים "על הנייר" למתמודדים עם הסימפטומים של ADHD . כל ילד הוא ייחודי, ואצל כל ילד הסימפטומים באים לידי ביטוי באופנים שונים לחלוטין. במסגרת עבודתי .כמטפל נתקלתי בטעויות שהורים עושים בשל חוסר הבנה, למרות כל הכוונות הטובות, אהבתם לילד ורצונם העז לסייע לו ולקדם אותו.

זכור לי למשל זוג הורים שרשמו את ילדם לחוג סייף, למרות שמאפייני ה -ADHD הבולטים ביותר שלו היו אימפולסיביות והתנתקויות. השיקול מאחורי הבחירה היה שהפעילות בחוג תקנה לילד מיקוד, ריכוז וריסון. מה שקרה בפועל הוא שהפעילות הבלתי-מתאימה גרמה לילד לחוות חוסר הצלחה, שהוביל, כצפוי, לתסכול. לזכותם של ההורים ניתן לומר שהם זיהו במהירות שהחוג אינו מתאים לילד ופעלו כדי לתקן את הטעות. הם הוציאו אותו מחוג הסייף ורשמו אותו לחוג קפוארה, שם חווה הצלחה וסיפוק.

כשרשמתי את בני ההיפר-אקטיבי בן החמש לחוג ג'ודו, היו מי שהרימו גבה וטענו שהוא לא יצליח לגייס את הריסון העצמי הנדרש בספורט זה. על פניו זה היה הגיוני. ג'ודו דורש משמעת עצמית קפדנית ושליטה עצמית מפותחת. ועם זאת, איכשהו, המורה לג'ודו, בו צפיתי מספר פעמים בשיעור, הרגיש לי כמדריך שיוכל להכיל ולאמן את בני. ההימור שלקחתי התברר כמוצלח, ולא רק בגלל אישיותו של המורה.

לפני התחרות הראשונה בה השתתף בני, אמר לי המורה שלו: "צפה למדליה". חשבתי שהוא סתם נחמד וחיובי בגישה שלו, אבל הוא צדק. לאחר התחרות הוא הסביר לי שבגילאים הצעירים ובמשקלים הקלים הטכניקה פחות חשובה. היתרון של בני נבע ממהירות התגובה שלו (היפר-אקטיביות, כבר אמרנו...) ומהגמישות שלו. עם השריקה לתחילת הקרב הוא קפץ על היריב לפני שזה בכלל הספיק לעכל את המתרחש. כשהיריב ניסה לרתק אותו, הוא היה מספיק מהיר וגמיש להשתחרר מהריתוק, ולתקוף שוב.

בני השתתף בתחרויות, ניצח ברובן, וזכה במדליות ובהכרה, שתרמו מאוד לביטחונו העצמי. הצלחתו בג'ודו גרמה לו להשקיע מאמץ, במטרה לרסן את עצמו באימונים. הצלחתו באימונים תרמה לו רבות והפכה את האימון בחוג לחוויה אדירה של צמיחה והתפתחות. חלק חשוב בהצלחתו היה למאמן הנפלא שהדריך אותו בחוג, גילה כלפיו סובלנות והעניק לו הרבה אמפתיה. מעבר לתרומה הפיזית והמוטורית שהפעילות הניבה, היא סיפקה לו גם 'אסימוני משחק' להתמודדות היומיומית שלו בגן ובאינטראקציות החברתיות שלו אחר הצהריים.

3. חווייתי או תחרותי

הבדל משמעותי נוסף הוא באופי החוגים. חוגים מסוימים הם ממוקדי-חוויה (למשל מולטי-טסקינג, טיפוס על קירות וכדורגל חוויתי) ואינם באוריינטציה תחרותית, בעוד בחוגים אחרים התחרות היא ערך מרכזי.

חשבו מה נכון יותר לילד שלכם. אם ילדכם נראה לכם לא מספיק אסרטיבי ותחרותי, ובעיניכם זה מרכיב שצריך לחזק אצלו - חוג תחרותי לא יהיה בהכרח הפתרון לכך. במקרים מסוימים הוא אף יכול לגרום לו להימנע עוד יותר מתחרותיות. לפעמים חוג שעל פניו הוא פחות תחרותי ויותר חוויתי, יכול להעניק לילד חווית הצלחה והנאה. חוויה זו עשויה להעלות את תחושת הערך העצמי של הילד, ולגרום לו להרגיש מוכן להתמודד בזירות תחרותיות יותר ולהנכיח את עצמו.

4. המדריך – הגורם האנושי

השיקול הרביעי הוא המדריך. זהו שיקול חשוב בכל חוג ולכל ילד, כפי שכתבתי בפוסט הקודם, אבל הוא קריטי אף יותר כאשר מדובר בילדי ADHD. מדריך שאין לו יכולות הכלה ויצירתיות גבוהות יכול להיות הרסני ממש לילדים המתמודדים עם ADHD . אם נחזור לרגע לאסימוני המשחק של ריק לאבוי, זכרו שהילד שלכם צריך לחזור הביתה מהחוג עם יותר אסימונים משהיו לו כשהגיע לחוג. במידה וזה לא כך, החוג והמדריך גורמים לו יותר נזק מתועלת. זו הסיבה לכך שאני גם מציע להורים שלא להסתפק במה שמספרים על המדריך. כדאי לצפות בו בפעולה לפני שרושמים את הילד לחוג.

בסופו של דבר, הנקודות שציינתי כאן הן קווים מנחים בלבד. אין כללי זהב של 'עשה כך' או 'עשה אחרת'. הבחירה שלכם צריכה לשלב בין רצונו של הילד לצרכיו. לא כל מה שילד בעל ADHD רוצה, הוא מה שנכון וטוב לו, ולא כל מה שנכון וטוב לו יהיה רצוי בעיניו.

בכל פעם שאני חושב על כך, אני לא יכול שלא להיזכר בשורות הללו של הרולינג סטונס:

You can't always get what you want But if you try sometimes you might find You get what you need